השפעת ה-GDPR על תקני אבטחת הסייבר העולמיים

רקע כללי על תקנות ה-GDPR

תקנות ה-GDPR (General Data Protection regulation) הן רגולציה אירופאית מחייבת שנכנסה לתוקף במאי 2018 ונועדה לאחד ולחזק את מדיניות ההגנה על פרטיות המידע האישי של אזרחי האיחוד האירופי. מטרת התקנות היא להבטיח שפרטים ישמרו על שליטה על המידע האישי שלהם גם בעידן הדיגיטלי, תוך הבטחה כי ארגונים המעבדים את המידע יקפידו על סטנדרטים מחמירים של הגנת מידע ופרטיות.

אחד המרכיבים המרכזיים בתקנות הללו הוא חיזוק עקרון ה"ציות" (compliance) מצד חברות, מוסדות וארגונים. זאת באמצעות חובות חדשות כמו מינוי ממונה הגנת מידע (DPO), מתן שקיפות רבה יותר לאזרחים בנוגע לשימוש במידע אישי, והענקת זכויות חדשות כמו הזכות להישכח והזכות להעברת מידע בין שירותים.

בניגוד לרגולציות קודמות, ה-GDPR מתייחסת לגבולות טריטוריאליים באופן מורחב: כל גוף שמעבד מידע של אזרחי האיחוד האירופי חייב לעמוד בדרישות התקנות, גם אם איננו נמצא פיזית באירופה. דבר זה הפך את ה-GDPR לרגולציה גלובלית דה-פקטו, שיצרה תגובת שרשרת של התאמות רגולטוריות בתחומי אבטחת סייבר והפרטיות ברחבי העולם.

הדרישות הטכניות והארגוניות שה-GDPR מטילה נוגעות ישירות גם לנושאים כמו ניהול סיכוני אבטחה, תיעוד פרוצדורות, מנגנונים לזיהוי פרצות והודעה מיידית על אירועי דליפה. לפיכך, לתקנה זו יש השפעה מערכתית על האופן שבו ארגונים מיישמים תקני הגנה, ומשקפים עמידה באמות מידה של ציות שמוכרות גם מעבר לאירופה.

מטרות רגולציית ה-GDPR והשפעתן על פרטיות הנתונים

ליבת הרגולציה של GDPR מתמקדת בהגנה על זכויות הפרט ובשמירה על שליטתו של האדם על המידע האישי שלו. התקנות מבוססות על מספר עקרונות יסודיים שמטרתם להבטיח הגנת מידע במובן הרחב ביותר – החל מאיסוף הנתונים, דרך עיבודם ועד לאחסונם והשמדתם. עקרונות אלו כוללים בין היתר שקיפות, ציות, הגבלת מטרה, הגבלת זמן שמירה, דיוק נתונים, שלמות וסודיות.

השפעת התקנות על פרטיות הנתונים ניכרת במיוחד בזכויות המוענקות לאזרחים, אשר כעת נהנים ממעטפת כלים רחבה להגנה על פרטיותם. בין הזכויות החשובות ביותר ניתן למצוא את הזכות להישכח – זכותו של אדם לדרוש מחיקה של המידע האישי שהוא סיפק; הזכות לניידות המידע – כלומר היכולת להעביר את המידע מספק שירות אחד לאחר; וחובתו של גוף המחזיק במידע לדווח על דליפה או חדירה בתוך 72 שעות מגילוי האירוע, דבר המחייב מנגנוני אבטחת סייבר מחמירים.

ה-GDPR מהווה קפיצת מדרגה במובן של ציות רגולטורי. לא עוד גישה ריאקטיבית בה מטפלים באירועים לאחר התרחשותם, אלא מדיניות פרואקטיבית הדורשת מארגונים להטמיע תהליכים מבניים וטכנולוגיים שנועדו למנוע מראש סיכונים לפרטיות המידע. למשל, הדרישה לעקרונות privacy by design ו-privacy by default מחייבת את המפתחים והמהנדסים להתחשב בפרטיות המשתמש כבר בשלבי האפיון והתכנון של מערכות דיגיטליות – דבר שיצר סטנדרט חדש גם בתחומי הפיתוח והאבטחה.

כמו כן, בהטלת סנקציות כבדות בגין הפרת התקנות – אשר עשויות להגיע ל-4% מהמחזור השנתי העולמי של הארגון – ה-GDPR הפך את ההתייחסות לפרטיות מאתגר משפטי לפקטור עסקי מהותי. ארגונים נדרשים לא רק ללמוד את התקנות, אלא גם להוכיח באופן פעיל כי הם עומדים בהן באמצעות תיעוד ותקינה. במובן זה, הדרישות הרגולטוריות חוללו טרנספורמציה מהותית במודעות לאבטחת מידע וציות, והן ממשיכות לעצב את תפיסת ה-אבטחת סייבר והפרטיות בארגונים ציבוריים ופרטיים כאחד.

המודעות הציבורית שנוצרה סביב יישום התקנות תרמה אף היא להעלאת ציפיות המשתמשים להגנה על פרטיותם. כיום, גולשים מצפים להסכמות ברורות, לאפשרויות נגישות לניהול ההעדפות האישיות, ולשקיפות מרבית ביחס לשימוש שנעשה במידע שלהם. לחץ זה, שהתגבר במקביל להחלת ה-GDPR, מחייב את החברות לא רק לעמוד בדרישות החוק, אלא גם ליישם סטנדרטים אתיים שמשקפים אחריות חברתית וטכנולוגית, וממצבים את הארגון כמוביל בתחום חדשני של הגנת מידע.

החידושים המרכזיים ב-GDPR בהשוואה לתקנות קודמות

תקנות ה-GDPR כוללות שורה של חידושים משמעותיים לעומת רגולציות הגנת מידע קודמות, בין אם ברמת האכיפה והפיקוח, ובין אם בהגדרת החובות המוטלות על ארגונים. אחד השינויים הבולטים ביותר הוא עקרון הציות האקטיבי – אשר מחייב כל ארגון לפעול באופן יזום ומתועד לצורך עמידה בדרישות התקנות. כלומר, אין מדובר רק בהיענות לפניות או טיפול באירועים בדיעבד, אלא בהקמת תשתית פרואקטיבית שתבטיח עמידה ברמה גבוהה של הגנת מידע.

חידוש מרכזי נוסף הוא הרחבת תחולת הרגולציה מעבר לגבולות הגיאוגרפיים של האיחוד האירופי. בניגוד לתקנות קודמות שהתמקדו בפעילות הנתונה לתחום השיפוט המקומי, ה-GDPR מחייב כל גוף המאחסן, מעבד או ניגש לנתונים אישיים של אזרחים אירופאים – לא משנה היכן הוא ממוקם בעולם. כתוצאה מכך, חברות טכנולוגיה רבות בארה"ב, אסיה ואפילו בישראל, נדרשו להתאים את מבנה הפעילות שלהן כדי לעמוד בדרישות החוק האירופי.

בתוך כך, ה-GDPR מביא עמו דרישות ברורות לשקיפות מוגברת. למשל, הארגונים מחויבים להציג מדיניות פרטיות ברורה, נגישת שפה וידידותית למשתמש. כל שימוש במידע אישי – כדוגמת פרסום ממוקד או העברת מידע לצדדים שלישיים – דורש כעת הסכמה מפורשת ("opt-in") של המשתמש, במקום ההסתמכות על ברירת מחדל כפי שהיה מקובל בעבר. בכך, הרגולציה קובעת סטנדרט חדש שמשנה את כללי המשחק בתחום אבטחת סייבר ופרטיות המידע.

ה-GDPR גם חיזק את זכויות הנבדקים במידע, עם זכויות חדשות שלא היו מעוגנות קודם: הזכות לניידות מידע (data portability), הזכות להגביל עיבוד, והזכות להיגרע ממאגרי מידע (right to erasure). מנגנונים אלו מחייבים ארגונים לבנות מערכות המבוססות על עקרונות של privacy by design ו-privacy by default, מה שמוביל לשילוב מוקדם יותר של שיקולי הגנת מידע במערכות טכנולוגיות מתקדמות.

עוד רובד מהותי בחידושים של ה-GDPR נוגע לדיווח על פרצות אבטחה – הדרישה לדווח לרגולטור וללקוחות תוך 72 שעות מציבה אתגר קריטי למערכי אבטחת סייבר בארגונים, ומחייבת אותם לנטר ולזהות איומים בצורה רציפה, תוך תיעוד ותשובה מתואמת מראש. יישום תקין של דרישות אלה הפך את הציות לעניין מערכתי ולא רק משפטי, הדורש שיתוף פעולה בין מחלקות משפטיות, טכנולוגיות, ניהול סיכונים וגם שיווק ושירות לקוחות.

מבחינה ענישתית, ה-GDPR מציב רף חדש להרתעה כלפי מפרים פוטנציאליים, עם קנסות שיכולים להגיע לעשרות מיליוני אירו או אחוזים מהמחזור השנתי – לפי הגבוה מביניהם. זהו חידוש בהשוואה לתקנות עבר, אשר לא כללו מנגנוני ענישה כה ברורים ומשמעותיים. כיום, החשש מהפרה ונזק למוניטין הפך את הציות לא רק לחובה חוקית אלא גם לאינטרס עסקי-שיווקי מהדרגה הראשונה.

לסיכום חלק זה, החידושים העיקריים שמביא עמו ה-GDPR יצרו תזוזה מערכתית בשוק הבינלאומי, והשפיעו באופן ישיר על חידוד נהלים, תקינת מנגנוני הגנת מידע, והרמת רמת אבטחת סייבר בכלל המגזרים. אלו אינם רק שינויים טכניים או משפטיים, אלא שינוי תפיסתי עמוק בדרך בה חברות תופסות ומבצעות ציות תוך שמירה על פרטיות המשתמש.

ההשפעה של ה-GDPR על תקני אבטחת מידע באיחוד האירופי

השפעת ה-GDPR על תקני אבטחת מידע באיחוד האירופי ניכרת הן ברמה החוקית והן ברמה המעשית של יישום תהליכים, טכנולוגיות ומדיניות פנים-ארגונית. התקנות פעלו כמנוף משמעותי לשדרוג תקני אבטחת המידע, בעיקר משום שהן קשרו באופן ישיר בין עמידה בדרישות הרגולציה לבין אחריות תאגידית ועד ענישה כספית עבור מחדלים. אכיפה אפקטיבית של ה-GDPR אילצה גופים ציבוריים ופרטיים לשנות את גישתם ולהתמקד ביישום מנגנוני ציות ואבטחת סייבר מהותיים.

מרכז הכובד של הדרישות עבר לכיוון של אחריות פנימית, המושתתת על ניהול סיכונים ותיעוד שיטתי. בהקשר זה, מושם דגש מיוחד על ההיבט הפרואקטיבי: הארגון נדרש להטמיע עקרונות של privacy by design כבר משלב התכנון של מערכות מידע, ולשלב תהליכי הערכת סיכונים והשלכות פרטיות (Data Protection Impact Assessment) כנוהג קבוע – במיוחד כאשר מדובר במערכות המעבדות מידע אישי בהיקפים גדולים.

במקביל, תקני האבטחה עצמם עברו התאמות במטרה להבטיח שמירה על סודיות, זמינות ושלמות הנתונים בהתאם למטרות ה-GDPR. ארגונים מחויבים ביישום בקרות אבטחת מידע עדכניות, הכוללות בין השאר הצפנת נתונים (encryption), אנונימיזציה או פסאודונימיזציה, כלים לזיהוי דליפות מידע, ומנגנוני תגובה מהירים לאירועים. קווים מנחים אלו שולבו גם במסמכי התקינה האירופיים, כגון ENISA Recommendations ותקן ISO/IEC 27701 שפותח כהרחבה לתקן ISO/IEC 27001 לצורך התאמה לדרישות הגנת פרטיות.

השפעה נוספת ומשמעותית היא על מבנה התפעול הארגוני, במיוחד בכל הנוגע לתפקוד של ממונה הגנת מידע (Data Protection Officer). תפקיד זה, אשר הפך לחובה במרבית הארגונים הציבוריים ובאלו שמעבדים כמויות גדולות של מידע רגיש, נועד לפקח על עמידת הארגון בכל היבטי הגנת מידע וציות, לפתח מערכות בקרה ולשמש כממשק לרשויות האחראיות על הפיקוח והאכיפה.

שינויים בולטים נוספים כללו את הגברת השקיפות כלפי בעלי הנתונים – כלומר האזרחים. כל תקן או מערכת אבטחה חייבים להתמודד כיום לא רק עם איומים טכנולוגיים, אלא גם עם הדרישות הנובעות מזכויות המשתמשים: לדוגמה, היכולת לשלוף או למחוק מידע לפי דרישתו של הפרט, מבנה ניהולי שיאפשר חיפוש ועיבוד מהיר לפי קריטריונים משפטיים, והפקת דוחות בקרה המוצגים לרגולטור במידת הצורך.

יתר על כן, ל-GDPR הייתה השפעה אינטגרטיבית על כלל המסמכים האחידים של האיחוד האירופי בתחום הסייבר. כך למשל, הוכנסו שינויים ל-NIS Directive (Network and Information Security), ונוצר חיבור ישיר בין חקיקת הגנת מידע לפרקטיקות של אבטחת סייבר ממוקדות. השילוב בין רגולציה טכנולוגית ומשפטית מצריך מחלקות שונות בארגון – כמו מערכות מידע, משפטים, ניהול סיכונים ומשאבי אנוש – לשתף פעולה אינטנסיבית לשם עמידה בסטנדרטים החדשים.

ההשפעה של ה-GDPR אינה נמדדת רק ברמת ההטמעה הפנים-ארגונית, אלא גם במישור הענפי והרוחבי – חברות רבות נדרשו לעבור תהליך הסמכה מחדש מול ספקים, להקים תוכניות הכשרה ומודעות לעובדים בנוגע להגנה על פרטיות, ולהשקיע בפיתוח ארכיטקטורות IT שמכוונות מראש לעמידה בדרישות התקנות.

תוצאה ישירה מהתפתחות זו היא הרמה הגבוהה של ציות המעוגנת בתקנים מזהים, מובנים ובני מדידה – מה שמאפשר לא רק רגולטורים אלא גם שותפים עסקיים ובעלי מניות להעריך את רמת הסיכון המשפטית והטכנולוגית של כל ארגון. השפעה זו יצרה סטנדרט חדש לפעילות עסקית בתוך גבולות האיחוד האירופי ובמקרים רבים היא גם מכתיבה כיום את אמות המידה לפעילות בכל השוק הגלובלי.

זקוקים לייעוץ בנושא תקנות GDPR? השאירו פרטים ונחזור אליכם!

אימוץ תקני סייבר חדשים ברחבי העולם בעקבות ה-GDPR

רוחב ההשפעה של תקנות ה-GDPR חרג בהרבה מגבולות האיחוד האירופי, והביא לאימוץ גובר של תקני אבטחת סייבר ונהלי ציות חדשים ברחבי העולם. מדינות רבות זיהו את הכוח המניע של הרגולציה האירופאית ואת חשיבותה בסטנדרטיזציה של הגנת מידע בעידן הדיגיטלי, ובחרו ליישר קו עם עקרונותיה — אם מטעמי תחרותיות עסקית, ואם מתוך צורך למנוע חסמים רגולטוריים מול שותפויות מסחריות עם האיחוד.

בארצות הברית, למשל, אף על פי שהחקיקה הפדרלית טרם השיגה אחידות דומה לזו של ה-GDPR, מדינות רבות החלו לקדם חוקי פרטיות עצמאיים בהשראתו. הקליפורניה Consumer Privacy Act (CCPA) נחשב לדוגמה מובהקת לכך, ובו מאמצים אלמנטים של שקיפות, שליטה על מידע אישי וחובת דיווח על פרצות אבטחה — מרכיבים שהפכו לחלק מהמוסכמה העולמית של ציות נדרש. התפשטות זו של פרקטיקות מסוג זה איפשרה לחוקי האבטחה המקומיים לרכוש אלמנטים תפעוליים אשר עד כה לא היו מחייבים, כמו מיקוד באימות זהות המשתמש, עקרונות של data minimisation ומנגנוני ניהול הרשאות.

גם באסיה ובאפריקה החלה מגמת השפעה גבוהה. יפן, לדוגמה, עדכנה את חוק ההגנה על מידע אישי (APPI) כך שיתאים לדרישות האיחוד לצורך קבלת הכרה הדדית בתחום העברת נתונים. כך גם סינגפור, שהרחיבה את סמכויות רשות הגנת הפרטיות שלה והחלה בקידום הנחיות הדוקות יותר בכל הנוגע לאבטחת סייבר ולשמירה על סודיות המידע. קניה, ניגריה וברזיל אימצו בשנתיים האחרונות חוקים חדשים או תיקונים מקיפים לחוקי פרטיות קיימים שכוללים דרישות ברמה הטכנולוגית, הארגונית והמשפטית, בדומה ל־GDPR.

נוכחות ה-GDPR במגוון תחומי רגולציה ברחבי העולם אף הביאה ליצירת דרישות אחידות יותר במכרזים בין-לאומיים. ארגונים רבים נדרשו לא רק להצהיר על עמידה בדרישות אבטחת סייבר כלליות, אלא גם להוכיח התאמה מעשית לעקרונות הגנת מידע כמו privacy by design או ניהול סיכונים מבוסס DPIA (Data Protection Impact Assessment). בהיבט זה, הפכה הדרישה ל"ציות מוכח" לסמן איכות בינלאומי — הן בקרב לקוחות והן בהסכמי שותפות עסקיים חוצי גבולות.

כחלק מהשינוי, גופים בינלאומיים כמו ארגון ה-ISO וגם ה־NIST האמריקאי עדכנו והרחיבו קווים מנחים המתייחסים ישירות לנושאים של פרטיות, הגנת מידע ואבטחת סייבר. למשל, תקן ISO/IEC 27701 — המהווה הרחבה לתקן ניהול אבטחת מידע 27001 — נוצר במטרה לגשר בין צרכי פרטיות מודרניים והדרישות של רגולציות כמו GDPR. מסמך זה שולב בתהליכי התקינה הבין-לאומיים של חברות רבות והפך לחלק בלתי נפרד מתהליכי ניהול ציות.

התאמה לדרישות ה-GDPR יצרה לא רק שינוי בתשתיות טכנולוגיות, אלא גם מהפך בפנים התרבות הארגונית כלפי חשיבותה של פרטיות. חברות רבות השקיעו בהכשרות פנימיות לשיפור המודעות להיבטי פרטיות, והטמיעו מערכות לניהול יומני פעילות (audit logs), ניהול הרשאות מתקדמות ומתודולוגיות להערכת סיכונים דיגיטליים כחלק אינהרנטי מתהליכי בקרת איכות וציות תאגידי. בצורה זו, הפכה רגולציית ה-GDPR לזרז בעל משמעות עולמית, שאינו רק מתווה חקיקה — אלא גם מסרתר קונספטואלי של נורמות אבטחת מידע מתקדמות ורחבות הקף.

אתגרים רגולטוריים ומבצעיים בשילוב דרישות ה-GDPR

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני ארגונים בניסיון לעמוד בדרישות ה-GDPR טמון בפער הקיים בין תקנות רגולטוריות לבין היישום הפרקטי והמגבלות הטכנולוגיות הקיימות. הארגונים נדרשים לבנות תהליכים מובנים שיאפשרו להם לא רק ליישם עקרונות פרטיות כמו privacy by design, אלא גם להוכיח באופן מתועד את רמות הציות שלהם לרגולציה. עם זאת, הפער בין הדרישות התיאורטיות לבין המוכנות התשתיתית של מערכות מידע, בנוסף למשאבים הכלכליים והאנושיים הנדרשים לכך, הופך את המלאכה למורכבת ומאתגרת.

באופן מעשי, החובה למנות ממונה על הגנת מידע (Data Protection Officer) נתקלת לעיתים בבעיות של מחסור באנשי מקצוע מיומנים, במיוחד בארגונים בינוניים וקטנים, שאינם מחזיקים בתשתית רגולטורית מפותחת. גם כאשר קיים DPO, תיאום בין מחלקות טכנולוגיה, משפטים ומשאבי אנוש לעיתים קרובות אינו מושלם, דבר הפוגע ביכולת לסנכרן תהליכי בקרה ואכיפה.

כמו כן, הדרישה לדווח תוך 72 שעות על פרצת אבטחה יוצרת לחץ מתמיד על מערכי אבטחת סייבר ארגוניים. עבור רבים, מדובר באתגר משמעותי, במיוחד כאשר תהליכי זיהוי, תחקור ודיווח אינם ממוכנים במידה מספקת. בנוסף, פרט לעמידה בזמנים, יש ליישם גם תהליכי תיאום מול הרשות להגנת המידע וכתיבה של הודעות שקופות לבעלי המידע, מה שדורש שילוב נדיר של מיומנויות משפטיות, תקשורתיות וטכנולוגיות.

ארגונים הבינלאומיים מתמודדים גם עם אתגר בתחום חוצה גבולות, שכן עקרונות ה-GDPR מחייבים עמידה בדרישות קפדניות לא רק באירופה עצמה אלא גם בכל מדינה בה מתבצע עיבוד מידע בנוגע לאזרחי האיחוד האירופי. המשמעות היא קונפליקט פוטנציאלי מול רגולציות מקומיות של מדינות שאינן בהכרח מתיישרות עם עקרונות הגנת מידע של האיחוד. לדוגמה, בארצות הברית קיימות דרישות אחרות בכל הקשור למסירת מידע לרשויות, והדבר יוצר מתח בין חובת הציות האירופאית לבין הציות לחוקים מקומיים.

אתגר רגולטורי נוסף נוגע לפירוש התקנות. ה-GDPR מנוסח באופן כוללני במקרים רבים, במטרה להשאיר מקום לפרשנות רגולטורים לאומיים, מה שמביא לאי־ודאות משפטית מול גופים הפועלים במספר מדינות. מפרשנויות שונות של “עניין ציבורי מובהק” או תנאים למתן “הסכמה חופשית” עשויות להוביל להבדלי מדיניות בתוך האיחוד עצמו, מה שמעלה קושי בפיתוח מדיניות אחידה ברמה הארגונית ובשימור אחידות בתהליכי ציות.

גם הטמעת נהלים של ניהול בקשות משתמשים למימוש זכויותיהם (כמו גישה למידע אישי, תיקון או מחיקה) אינה עניין טכני בלבד – היא דורשת תיאום מול מערכות נתונים מבוזרות, לעיתים כאלה שאינן מתממשקות ביניהן. יתרה מזו, חלק רב מהארגונים נאלצים להשקיע במערכות ניהול זהויות מתקדמות, מערכת לניהול הרשאות וממשקי משתמש חדשים, דבר הכרוך בהוצאה תקציבית לא מבוטלת והטמעה מקצועית קפדנית.

לבסוף, בתהליך ההתמודדות עם הדרישות הרגולטוריות, נדרשת גם מחשבה מחודשת על תרבות ארגונית בכל הקשור לפרטיות. לא די בהטמעת פרוצדורות או אמצעים טכנולוגיים – על הנהלות הארגונים להנהיג שינוי עמוק בתפיסת אחריותם בנוגע לשמירה על פרטיות. לעיתים קרובות, אין לכך תמריץ מיידי או תועלת עסקית נראית לעין, אלא רק איום סמוי של סנקציות או פגיעה במוניטין, מה שמוביל לדחיית תהליכים או לעמידה מינימלית בלבד בדרישות התקנות.

לכן, השילוב של דרישות ה-GDPR מעלה רף חדש בעולם הרגולציה, הדורש לא רק התאמות טכנולוגיות אלא גם השקעה ביכולות ארגוניות, בנייה של ממשקי ניהול חדשניים, ושילוב ממדי אחריות מוסרית וציות תאגידי כחלק מה-DNA הארגוני – דבר שאינו מושג ביום אחד.

דוגמאות גלובליות ליישום תקנים בהתאם להנחיות ה-GDPR

במגוון מדינות ברחבי העולם ניתן למצוא יישומים מעשיים של תקנים המתאימים להנחיות תקנות ה-GDPR, המשקפים את ההשפעה הגלובלית של רגולציית ההגנה על פרטיות ואבטחת סייבר. דוגמה מובהקת היא ברזיל, שאימצה את חוק הגנת המידע הכללי (LGPD) בשנת 2020. חוק זה מקביל ביסודו ל-GDPR, וקובע דרישות דומות בתחום השקיפות כלפי בעלי מידע, מגבלות באיסוף נתונים, והחובה לקבל הסכמה מודעת מהמשתמש. כדי לתמוך ביישום החוק, ממשלת ברזיל הקימה רשות פיקוח ייעודית – ANPD – המפקחת על ציות מוסדי ומפעילה סמכויות אכיפה, לרבות קנסות.

ביפן, עוד ב-2019 עודכנה רגולציית ה-APPI (Act on the Protection of Personal Information) לצורך התאמה לרוח ה-GDPR, במיוחד בממשקים של העברת נתונים בין מדינות. כתוצאה מתיאום זה, השיגה יפן את מעמד adequacy מהאיחוד האירופי, מה שכונן בסיס חוקי להעברת מידע חוצת גבולות תוך שמירה על רמת הגנת מידע דומה לזו של האיחוד. מנגנונים כמו הצפנה ואנונימיזציה נבחנו והוכנסו כחובה עבור ארגונים המנהלים מידע אישי – דגש המוכר היטב מעקרונות אבטחת הסייבר האירופאיים.

גם במדינות אפריקניות החלה להתפתח חקיקה תואמת. קניה וניגריה חוקקו חוקים להגנה על פרטיות הנתונים בין השנים 2019–2021. התקנות החדשות כוללות חובה למינוי קצין הגנת מידע, נהלים להודעה על פרצות אבטחה בזמן אמת, ותיעוד תפעולי של מדיניות ציות. כמו באירופה, גם כאן חלה העדפה ברורה לעקרונות של privacy by default, תוך שימוש נרחב בכלים טכנולוגיים לאבטחת מערכות מידע.

דוגמה ייחודית נוספת מגיעה מקנדה, שם מוצע חוק חדש בשם Consumer Privacy Protection Act (CPPA) אשר עתיד לעדכן את מסגרת החוק הקיימת (PIPEDA). החקיקה המוצעת מאמצת באופן מובהק את הגישה האירופאית להגנת מידע, כולל חובת מינוי DPO, עקרון שקיפות והגבלות עיבוד, ויצירת מנגנונים לתלונות מצד האזרחים.

בישראל, אף שטרם אומצה רגולציה מלאה שמשקפת את תקנות GDPR, התקנות החדשות בתחום הפרטיות שנידונות במסגרות משפטיות כוללות הכרה בעקרונות כמו ניידות מידע, חובה לדיווח על אירועי אבטחה, והתאמות נרחבות של מדיניות אבטחת סייבר. עסקים שפועלים בשוק האירופי מחילים על עצמם את תקני ISO 27001 ו-ISO 27701 הרלוונטיים, כחלק ממדיניות ציות להתאמה לרגולציה הבין-לאומית.

בסין, שנחשבת לסביבה רגולטורית שונה לחלוטין, חוק הגנת המידע האישי (PIPL) מחייב ארגונים למינימום איסוף נתונים, רישוי ספציפי להעברת נתונים אל מחוץ לגבולות המדינה, ולבחון סיכונים דרך הערכות השפעה לפי הגישה של DPIA. אמנם שיקולי הריבונות הדיגיטלית מגבילים באופן מסוים את הדמיון ל-GDPR, אך יש השפעה ישירה מהעקרונות האירופאיים, במיוחד בכל הנוגע לדרישות לבקרות טכנולוגיות מקיפות.

יישומים אלו מהווים הוכחה לכך שתקנות ה-GDPR חוללו שינוי אמתותי ביחס של ממשלות וארגונים לרעיון הגנת מידע כתפיסה מערכתית, ולא רק כחובה רגולטורית. יוזמות אלו בונות תשתית טכנולוגית ומשפטית הכוללת מיפוי נתונים, ניהול הרשאות, נהלים לזיהוי איומים בזמן אמת, ותיעוד של תהליכי ציות פנימיים. בדומה לארגונים באיחוד האירופי, רבים מהגופים המאמצים את העקרונות באופן אקטיבי עושים זאת לא רק מתוך מחויבות לחוק, אלא גם כאסטרטגיה לחיזוק אמון הציבור ויצירת בידול תחרותי המבוסס על אחריות דיגיטלית ומנהיגות בתחום אבטחת סייבר.

מגמות עתידיות בתחום אבטחת מידע ופרטיות תחת השפעת ה-GDPR

עולם אבטחת הסייבר והגנת המידע נתון כיום בתהליך דינמי של התפתחות, כאשר תקנות ה-GDPR ממשיכות לשמש כבסיס למגמות עתידיות הן בזירה הרגולטורית והן בזירה הטכנולוגית. השפעת ה-GDPR אינה מוגבלת עוד לרגולציה קיימת, אלא מניעה גישות עולמיות חדשות שמעצבות כיצד חברות, מפתחים ורגולטורים ינהלו מידע אישי ואבטחה בעשורים הבאים.

אחת מהמגמות המרכזיות היא מעבר מגישה ריאקטיבית לגישה פרואקטיבית נרחבת בשמירה על פרטיות. מודלים מתקדמים של Privacy Engineering צפויים להיכנס לשימוש רחב יותר, עם שילוב מערכות אוטומטיות לזיהוי וניתוח סיכונים, פתרונות בקרת הרשאות מתקדמות, ולמידת מכונה לאיתור תבניות חריגות בעיבוד מידע אישי. יישום של טכניקות מבוססות AI מתבצע תוך התאמה מגבירה לעקרונות של ציות שקופים וניתנים לאימות – אחד האתגרים המורכבים מבחינה רגולטורית וטכנולוגית כאחד.

מגמה בולטת נוספת היא יצירת מסגרות גלובליות תקניות שיהיו תואמות להנחיות ולסטנדרטים של ה-GDPR, תוך שאיפה לקונסולידציה בין רגולציות שונות ומיזעור פערים בין מדינות. כך מתגבשת מדיניות הנתמכת בתקנים דוגמת ISO/IEC 27701 לניהול פרטיות, בשילוב מערכות לניהול אבטחת המידע כמו ISO/IEC 27001. ארגונים רבים מחפשים כעת דרכים לבסס "מסגרת ציות גלובלית", כזו שתאפשר עבודה במספר שווקים תוך הפחתת הסיכון שמא יפרו רגולציות מקומיות.

בעולם שבו גבולות פרקטיים של מידע מטושטשים על ידי הענן והאינטרנט של הדברים (IoT), מגמה נוספת עולה סביב הצורך בפרטיות מובנית (Privacy by Architecture). במילים אחרות, הגנה על מידע תגיע כבר משכבת התשתית והפלטפורמות הטכנולוגיות שעליהן נבנות מערכות. יצרני חומרה ותוכנה יידרשו להציג אמצעים לאבטחה, לניטור ולשליטה מבוססת משתמש כבר מתהליך הפיתוח. המשמעות היא הטמעת פרטיות כחלק מה-DNA של מוצרים ולא רק תוספת רגולטורית.

במקביל, אנו עדים להתרחבות של רגולציה ממוקדת מגזרים – כמו בתחום הבריאות, התחבורה והפינטק – אשר נבנים על בסיס הנחות ה-GDPR אך הולכים צעד קדימה בדרישות ייחודיות. לדוגמה, בתחומי הבינה המלאכותית וה-Big Data ההתלבטות סביב שקיפות החלטות אלגוריתמיות ואחריות לשמירת פרטיות המשתמשים יוצרת קונספטים חדשים להגנת מידע – כולל ניטור בזמן אמת, ועדות אתיות פנימיות, ודיווחים יזומים על עיבוד במערכות חכמות.

גם ברמת התנהלות ארגונית, גוברת הדרישה לפיתוח תרבות ציות ברת קיימא שמבוססת על חינוך מתמשך ולא רק אכיפה. הנחות כבדות משקל מדגישות את תפקיד כוח האדם, עם דגש על הכשרות ייעודיות בתחום פרטיות, מינויי DPO במבנה קבוע ולא רק צורני, והפעלה של צוותים חוצי תחום לניהול תהליכי הגנה ותגובה. התאגידים יידרשו לאזן בין הגנה על הערך העסקי של המידע לבין שמירה על אמון הציבור – משימה שתדרוש השקעות ארוכות טווח.

לבסוף, ניתן לזהות מגמה הולכת וגוברת של הצבת אבטחת סייבר ופרטיות כאבני יסוד באסטרטגיות ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי). משקיעים, לקוחות ורגולטורים דורשים כיום נתונים מדויקים על עמידה בדרישות הגנת מידע, קיומו של מערך ציות אפקטיבי ודיווחים שוטפים על אירועי אבטחה. תוצאות אלו מעלות את הרף להצלחה ארגונית בעידן הדיגיטלי שמובל על ידי שקיפות, אחריות וחדשנות רגולטורית מתקדמת.

מעוניינים בפתרונות לעמידה בתקנות GDPR? רשמו את פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם.

›› הצטרפו לערוץ היוטיוב